הפרעות שפה

השפה היא מערכת של סימנים וסמלים מוסכמים, בעלי חוקים תחביריים, והיא מהווה אמצעי המשמש למטרות תקשורתיות, מחשבתיות וחברתיות בהקשר נתון. השפה היא יכולת המתפתחת לאורך כל חיינו (אוצר המילים גדל, המבנים התחביריים משתכללים ועוד), אך ההתפתחות הדרמטית ביותר מתרחשת בשש השנים הראשונות לחיים. נהוג לייחס לשפה שלוש תכונות חשובות:

1. חזרה- חוקי השפה מאפשרים חזרה והרחבה עד אין סוף.

2. יצירתיות- המספר הגדול של המילים והמספר המצומצם יחסית של חוקים מאפשרים לנו להביע מגוון אין סופי של רעיונות ומשמעויות, ואף להביע את אותו רעיון בכל פעם בצורה מעט שונה, מבלי לחזור על אותם משפטים או צירופי מילים.

3. העברה- היכולת לשוחח על נושאים מן העבר או העתיד, ועל אובייקטים או חוויות של ראינו או חווינו מעולם.

 

לשפה שני מישורים עיקריים:

• הבנת השפה- הבנת גירוי דבור או כתוב והיכולת לייחס לו משמעות.

• הבעת השפה- היכולת להעביר מסר דבור, כתוב או מסומן.

 

חלק מן הבלשנים נוהגים להתייחס לשפה כמורכבת משישה תחומים:

• סמנטיקה- סך כל המילים, המשמעויות והתכנים, המיוצגים באמצעות השפה.

• תחביר (סינטקס)- מערכת הכללים הקובעת את אופן צירופן של מילים לכדי משפטים תקינים ומקובלים בשפה.

• מורפולוגיה- החוקים לבניית המילים באמצעות צורני תוכן ותפקוד דקדוקי (כגון: השינויים הדרושים במעבר מיחיד לרבים, מזכר לנקבה, הטיות פעלים בזמנים בבניינים ובגופים שונים וכו').

• פונולוגיה- מערכת ההגאים המשמשים את הדוברים בשפה נתונה, ואופן הצטרפותם למילים.

• פרגמטיקה- חוקי השיח המקובלים בחברה ובתרבות מסוימת בהקשר נתון (כגון: שמירה על קשר עין, שמירה על תור בשיח, לקיחה בחשבון של ידע המאזין וכו').

• שיח וסיפור- פיתוח נושא על- ידי שני דוברים או יותר, מעבר לרמת המשפט הבודד.

 

לקות שפתית יכולה לבוא לידי ביטוי גם בקשיים בהבנת השפה וגם בקשיים בהבעה, או הבנת שפה טובה מהבעת השפה. דוגמאות לליקויים שפתיים הינן: אוצר מילים דל ומצומצם, קשיי שליפת מילים מהזיכרון, קשיים תחביריים (קושי לחבר משפטים תקינים וארוכים), קשיים מורפולוגיים (קושי להטות ולגזור נכונה מילים בהתאם לחוקי השפה), קושי בארגון מסר מילולי (קושי בסיפור חוויה או רצף אירועים), קושי בהבנת הוראות או סיפורים, קושי בזיכרון שמיעתי (קושי בזכירת אינפורמציה המועברת דרך הערוץ השמיעתי) וכד'. חשוב לציין, כי קיימים הבדלים בין אישיים רבים בין ילדים מבחינת אופי וקצב התפתחות השפה, ולא כל איחור הוא לקות. לכן יש לתת את הדעת ולהיוועץ באיש מקצוע, כאשר עולה חשש להתפתחות איטית של השפה, על- מנת לעשות אבחנה מבדלת בין שונות בין אישית בטווח ההתפתחות התקינה, לבין לקות התפתחותית.

 

אבחון וטיפול בהפרעות שפה

אבחון שפתי מתחיל באיסוף מידע וקבלת פרטים מן ההורים על מהלך ההתפתחות של הילד בכל התחומים מיום היוולדו (אנמנזה). מטרות האבחון הן בין היתר: להעריך את יכולות ההבנה וההבעה השפתית של הילד ולהשוותן למצופה מבני גילו, על- מנת להעריך את מידת הפער במידה וקיים, לקבוע האם מדובר באיחור בהתפתחות השפה או בלקות שפה, לזהות תחומי חוזק וקושי בתוך תחומי השפה השונים, לקבוע מטרות טיפוליות ולעצב תכנית טיפולית מתאימה לקשיים של הילד, תוך ניצול יכולותיו השפתיות והכלליות בתחומים התפתחותיים אחרים.

הטיפול נועד לסייע לילד להשתמש בשפה הן על מנת להבין טוב יותר את הסובבים אותו, והן בכדי לבטא טוב יותר את צרכיו, רצונותיו, רגשותיו ומחשבותיו. מרבית טיפולי השפה יעסקו גם בשיפור היכולות האורייניות של הילד הכוללות שיפור הערנות הפונולוגית (המודעות לקיומם ולמיקומם של צלילים במילה), זיהוי הקשר הגרפמי- פונמי (הקשר בין האות לצליל), זיהוי מילים שכיחות בסביבתו הטבעית של הילד ועוד. הטיפול מתחיל מן הרמה השפתית תפקודית בה נמצא הילד כאשר רמת הקושי עולה בצורה מתונה ומדורגת, בהתאם לקצב ההתקדמות של הילד, ועל- פי הנורמות המקובלות ושלבי ההתפתחות הידועים בהתפתחות שפה תקינה. הטיפול הוא פרטני לרוב, אך יכול להיות גם קבוצתי, כתלות בילד, באישיותו, בהיסטוריה הטיפולית שלו וברמתו השפתית. חשוב לציין, כי הצלחת הטיפול תלויה רבות בקשר רציף בין קלינאי התקשורת לבין ההורים וגורמים טיפוליים וחינוכיים נוספים במידה וקיימים. זאת לצורך המשך התרגול, ההעברה והכללה של הנלמד בטיפול גם למצבי חיים יומיומיים, שכן טיפול הינו תהליך הדרגתי, המתרחש לאורך כל היום ובכל מקום, ומדי יום, ואינו מוגבל רק לקליניקה. הניסיון הקליני שלי מלמד, כי כאשר ישנו תרגול בבית הטיפול יעיל בהרבה, ובמקרים רבים יכול אף לקצר את משך הטיפול.

 

הקשר בין שפה ללמידה

קיים רצף בין התפתחות הידע האורייני בגיל הרך לבין ההישגים הבית- ספריים, ולכן קיימת חשיבות רבה לקידום יכולות השפה הכתובה והדבורה בגילאי הגן, כמשפיעים על האוריינות בגיל בית- ספר, תוך התייחסות לתחומי המודעות הפונולוגית, מודעות מורפולוגית, אוצר מילים, ידע תחבירי, ועידוד ונכונות לספר ולתאר.

השלב הראשוני של הקריאה מתחיל בגילאי הגן. שם מתרחשת ההבנה שגירוי ויזואלי בעצם מסמל צליל מסוים ונבנה העיקרון האלפביתי על פיו קיים קשר בין אות כתובה לצליל- פיצוח הקשר הגרפמי-פונמי. כמו כן, כמעט כל התהליכים השפתיים והקוגניטיביים הקיימים בהקשר של שפה קיימים גם בקריאה- יכולות פונולוגיות ומורפולוגיות, יכולות השליפה, זיהוי המילים, זיכרון העבודה לטווח הקצר, הסמנטיקה והמשמעות, ההקשר ועוד, לכן אין זה פלא, כי ילדים שהתקשו בשפה הדבורה בתחומים אלה, קיים סיכוי גבוה שיגלו קשיים גם בכל הנוגע לרכישת הקריאה. כלומר, לקות שפתית בגילאים הצעירים, או בשמה החדש יותר הפרעת שפה התפתחותית

(Developmental Language Disorder) עלולה להפוך ללקות למידה בגילאי ביה"ס, כגון: קושי בהבנת הנקרא, לקות קריאה-דיסלקצייה  (Dyslexia)ועוד, שכן מדובר על הפרעה שנמשכת לתוך גיל הילדות המאוחר ואף הבגרות, ויש לה השפעה משמעותית על הישגים אקדמיים ועל אינטראקציות חברתיות. "נורות האזהרה" בגילאי הגן, לפיתוח קשיי למידה בגילאי ביה"ס הן: קשיי קידוד מילים (קושי ברכישת שמות צבעים, שמות ילדים בגן), קשיי שליפה, קשיי שפה ותחביר, קושי בזיהוי וכתיבה של השם של הילד  עצמו. מכאן, ברור הצורך בהתערבות טיפולית מוקדמת ככל הניתן, על מנת לצמצם למקסימום את הפערים הקיימים והצפויים.

​

אבחון וטיפול בליקויי למידה

כאמור, כבר בגיל הגן ניתן לנבא האם צפוי קושי ברכישת הקריאה בגיל ביה"ס, וזאת על פי שני מרכיבים עיקריים: מודעות פונולוגית (חלוקה להברות, זיהוי צליל פותח מילה ועוד)  וידע על גרפמות (אותיות).

כאשר מגיע ילד עם חשד לקושי עכשווי או עתידי ברכישת הקריאה (סוף גן חובה ותחילת כיתה א'), אלמד כמובן אודות הרקע ההתפתחותי והשפתי שלו, בהתאם לדיווחי ההורים. בהמשך תועבר לו סדרת מבדקים, הבודקים בין היתר שיום אותיות, מודעות פונולוגית, יכולות כתיבה פונטית ("כתיבה של מה ששומעים"), ומבדקים הבודקים אוצר מילים, ידע מורפולוגי, שליפה, יכולות הבנה והבעת שפה, ועוד, בהתאם לגילו ולמצופה מבני גילו. בכיתות הגבוהות יותר (מ-ב' ואילך) נעשה שימוש בכלים סטנדרטיים לאבחון הקריאה, הבודקים הן קצב והן דיוק, כמו גם מבדקי שפה ספציפיים ותואמי גיל.

הטיפול מתמקד בהקניית אבני היסוד לקריאה בגילאי הגן וכיתה א' כגון:חלוקה הברתית ותת הברתית, זיהוי צליל פותח וסוגר מילה, למידת שמות האותיות, ביסוס הקשר הגרפו- פונמי וקידוד האותיות, גם בקריאה וגם בכתיבה, שיפור בזיהוי תבניות ומשקלים ועוד. במקביל, נעשית עבודה אינטנסיבית על העשרת אוצר המילים האורייני וחיזוק הידע הלשוני, שיפור הבנת הנקרא והיכולת למתן מענה נרחב ומקיף לשאלות בכתב ובעל פה.

​

​